Episodes
Reading the feed…
Reading the feed…
עידית סוסליק היא חוקרת מחול, מרצה, כותבת ורקדנית (למרות שהיא כבר לא מגדירה את עצמה ככזו) - שבשנים האחרונות מתמקדת במחקר ובכתיבה על מחול ישראלי. ״מבחינתי כתיבה היא אקט של תקשורת, היא ה־being שאני הכי מלאה בו בעולם, המקום שבו אני הכי חשופה״. בתחילת שנת 2023 חשפה את תהליך הכתיבה שלה גם מול קהל במסגרת התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)״ במוזיאון תל אביב, שבמסגרתה הזמינה אותה האוצרת רותי דירקטור להשתתף בתהליך פרפורמטיבי, לצד ניב שינפלד ואורן לאור, שעל עבודתם היא כותבת ספר. סוסליק מגיעה מעולמות הפלמנקו, וגם את לימודיה האקדמיים הקדישה למחול הספרדי (הדוקטורט שלה עסק בפלמנקו ופיוז׳ן). ״לי היה ברו
סנדרה וייל היא אוצרת, אקטיביסטית והמנהלת של מגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, וגם של השלוחה שלו ביפו, שפועלת מאז 2018. את מגזין III בשוודיה הקים אביה, רוברט וייל, יחד עם דיוויד נוימן שניהל אותו עד השנה שעברה, ואותו החליפה בתפקיד. וייל נולדה וגדלה בשוודיה, והגיע לארץ לפני 30 שנה. ״באתי כמו יהודיה טובה, התכוונתי לבוא לחצי שנה. התחלתי ללמוד פה באוניברסיטה ופגשתי אנשי תרבות ואמנות שרצו לשנות את העולם ולעשות אותו יותר טוב״. היא עשתה עלייה רשמית, ומאז חיה ופועלת על קו ישראל־שוודיה. במהלך השנים יצרה קשרים ושיתופי פעולה בין המדינות, בין השאר בתצוגה של אמנים ואמניות מישראל בשוודיה, ביניהם גם
פרק לייב מיוחד ממוזיאון תל אביב לאמנות עם המאייר נומה בר, בעקבות תערוכת היחיד שמושכת אלפי מבקרות ומבקרים מדי יום מאז שנפתחה. ״אנשים באים, מצלמים, מצטלמים. לא חשבתי שזה יכול להגיע לכזה קהל רחב. אנחנו תמיד בתחושת נישה, ופתאום אנחנו לא נישה. אנחנו מגיעים לקהל אחר, זה מדהים וזה כיף״. בר נולד בעפולה וגדל בעמק יזרעאל, ובחופשים הלך עם אביו, שעבד 46 שנה בקק״ל, להסתובב ביערות. ״גדלתי מוקף בכפרים ערבים ובדו־קיום, שאני לא יודע אם כבר קיים היום. לקחתי את זה איתי ואני מנסה בעבודות שלי לעסוק בצדדים שאולי לא בהכרח מתחברים״. הוא למד תקשורת חזותית בבצלאל, שם פגש את אשתו דנה, ומאז שנת 2000 הם חיים ועובדים בלונד
מאיה בש היא מעצבת אופנה שלא תכננה להיות כזאת, אחרי שעלתה לארץ בגיל 12 מברית המועצות, תוך כדי מלחמת המפרץ. ״הייתי בגיל ההתבגרות והייתי רוסיה, זה לא היה מגניב להיות רוסיה. היה לי דארק אז רציתי לעשות יפה – ואופנה זה יפה״. ללימודים בשנקר התקבלה מיד אחרי השירות הצבאי, ומזה 20 שנה שהיא בעלת סטודיו ומותג עצמאי עם חנות בגן החשמל בתל אביב. בש מגדירה את עצמה כמעצבת שמאמינה בשיתופי פעולה. אחד הראשונים שיצרה היה עם האמנית זויה צ׳רקסקי, שהתחיל ב־2013 וכלל ליין של בגדים מבד עם ציוריה של צ׳רקסקי, שמתארת טיפוסים תל אביביים שלובשים את בגדיה של בש. ״אני מעניקה חשיבות לזה שרעיונות יהיו מעגליים. שהדברים יקבלו סגי
תמיר גינץ הוא כוריאוגרף, רקדן, מרצה, יזם ומייסד שותף של להקת המחול קמע, שאוטוטו חוגגת יום הולדת 25. את הלהקה, שפועלת בדרום הארץ, הקים בתחילה כפרויקט ספציפי ומתוך רצון לרקוד את הקושי שנבע מתוך משבר אישי, כשבנו אובחן על הספקטרום האוטיסטי. ״קראתי לזה קמע כי חשבתי שזה יביא לי מזל טוב״. בעקבות ההצלחה של היצירה הראשונה, ״גן נעול״, נולדה הלהקה, שמונה היום 26 רקדנים ורקדניות במשרה מלאה. ״אנחנו להקת המחול שמעלה הכי הרבה יצירות בשנה – כ־120 יצירות. השנה היו לנו 13 יצירות ברפרטואר; רק בשבוע שעבר היו לנו חמש הופעות״. את הסגנון האמנותי שלו הוא מגדיר ככזה שמונע מרגש. ״יש כוריאוגרפים שעוסקים במחקר תנועתי. הע
אושיר אסבן הוא אדריכל שחי ונושם עיצוב ואדריכלות עוד מילדות ״בכל דבר שאני עושה בחיים שלי. אני יודע לדמיין את החלל, לראות את התכנית הופכת לתלת־ממד בדמיון, לחבר את החומרים ולהבין אם זה עובד או לא עובד״. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת אריאל ולאחר מכן עבד במשך שמונה שנים אצל דנה אוברזון (״חיבור מושלם״). היום הוא עובד כעצמאי שמתכנן ומעצב בתי ודירות מגורים, בתי מלון וחללים נוספים בארץ ובחו״ל. ״מה שמאפיין אותי כאדריכל הם בעיקר הפרטים הקטנים שמגיעים לא לשם קישוט, אלא כשפה אדריכלית. אני יודע להגיד אם האדריכלות שלי טובה אם היו בה מספיק פרטים וחיבורים מעניינים בין חומרים שיוצרים את הסימפוניה״. אחד הפרויקטים
דורון צברי הוא במאי, מרצה ואקטיביסט שפעיל כבר למעלה משלושה עשורים. הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וסרט הגמר שלו, ״האח של דריקס״, היתה נקודת הפתיחה שהובילה לקריירה ענפה שבמסגרתה יצר סרטים וסדרות, בדגש על דוקו. על הפרויקט האחרון שלו, ״סיכוי להינצל״ (yes) – סדרה תיעודית על אביתר בנאי, הוא עבד 11 שנים. ״אני מכיר את התחושה הזאת שמשהו שלך יוצא ומתפוצץ, אבל אביתר לא דומה לשום דבר. בזכות המפגש עם אביתר הפכתי לאדם טוב יותר״. על אביתר בנאי הוא אומר שהוא ״איש מואר, אבל בשיחות איתו אני צריך לראות את המקומות החשוכים כדי להאמין. אם אני אראה את החושך – אני אאמין לאור. אני אדם מאמין, המון שנים האמ
ברק רותם הוא אמן (או אמן וידיאו, כמו שהוא נוטה להגדיר את עצמו), בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שבשנתיים האחרונות עובד בעיקר ביצירה של עבודות בתנועה ב־AI. בימים אלה הוא מציג עבודות חדשות בביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל ובשבוע העיצוב ירושלים, אחרי שבשנה האחרונה הציג בתערוכות נוספות וגם השתתף בביאנלה לאמנות באיחוד האמירויות. הוא חשב שיהיה יוצר דוקו, אחרי שפרויקט הגמר שלו בבצלאל, הסרט ״אריזות״, הגיע ליס דוקו, וגם כשהוא יוצר היום עם הבינה המלאכותית, הוא בונה את העבודות כך שהוא לעיתים מעמדת הבמאי המתעד. ״אחד הדברים שהניעו אותי לעבוד עם הבינה הוא שהכל עוד היה נראה קצת אותו הדבר. הרבה א
מיכל קסטיאל היא דיקאנית בית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למנהל, כשמאחוריה שנים רבות וקילומטראז' ארוך של פעילות באקדמיה בתחום העיצוב, וכמעצבת בעצמה. ״בתקופה שאנחנו נמצאים בה, חדשנות היא המפתח להכל. אני לא נגד יפה, יפה זה חשוב, אבל עיצוב צריך להיות חדשני, כזה שמבין את הסביבה ומושיט יד לגעת בה״. האקדמיה בעיניה נמצאת היום בתקופת מעבר משמעותית, והתפקיד שלה הוא ״להיות מגדלור, ובאותה נשימה להתחבר למה שקורה בעולם העבודה והתעסוקה. ללמוד עיצוב זה לא רק לדעת לעשות דימוי טוב. זה המון פילוסופיה, משמעות, היסטוריה - כדי שלא נחיה כולנו בחלל ריק של AI״. אחד הפרויקטים המשמעותיים שהיא היתה אמונה עליהם בשנים האח
בן שנפר הוא מעצב בכיר בצוות Copilot של מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, וגם יוצר וקריאייטיב דירקטור ש״מייצר חוויות אנושיות - גם במיקרוסופט וגם בחוץ״. הפרויקט המשמעותי האחרון שהיה מעורב בו הוא ״מורפוזה״ – תצוגת אופנה שלבשנקר בשיתוף עיריית תל־אביב-יפו, שבמסגרתה צעדו על המסלול 11 פצועים ופצועות ממלחמת חרבות ברזל, במערכות לבוש שעיצבו עבורם סטודנטיות משנקר – כאלה שלא מנסות להסתיר את הפציעה. זה היה תהליך ארוך שראשיתו בהרצאת אורח בשנקר (״בסוף צריך רגע להוריד רעיונות טובים למצגת״), וסופו באינספור תגובות שהתקבלו ועדיין מתקבלות מהקהל הרחב שנפגש עם הפרויקט. ״זה פרויקט הוליסט
רוני בינדר היא אמנית, שתציג במסגרת חממת האמנים של יריד צבע טרי שייפתח השבוע בתל אביב. למרות שהיא אמנית צעירה, מאחוריה כבר רזידנסי באיטליה (ועוד אחד באוסטריה בקיץ הקרוב), תערוכת יחיד בסדנאות האמנים תל אביב ואוטוטו גם תערוכה משותפת עם זוהר גוטסמן, שבשנתיים האחרונות היא משמשת כעוזרת ההוראה שלו בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר. בינדר החליטה להיות אמנית בגיל 16, אחרי שהמורה שלה בבית הספר האנתרופוסופי ציירה איתה קו אחד על הקנבס. לשנקר היא הגיעה כציירת, אבל נשאבה לפיסול. בצבע טרי היא תציג סדרה של 40 תבליטים. ״בתור פסלת יש לי קונפליקט עם תבליטים כי הם על הקיר. אני מרגישה שכפסלת, העבודה שלי היא לשבור א
ירדן מיינפלד דיזנגוף היא בעלת מנעד מרשים של כישורים - עורכת דין, מעצבת אופנה ועיתונאית - ובכולם היא משתמשת לא מעט גם היום, כשהיא בעלת עמוד אינסטגרם בעל 130 אלף עוקבים שבו היא מסקרת תרבות פופולרית מהעולם. הסיפור שלה התחיל בחופשת הלידה הראשונה (״הייתי נוגעת בבדים בנחלת בנימין ובוכה״) כשעזבה את עולם המשפט והגשימה חלום – לעצב בגדים. אחרי שהפעילה סטודיו הגיעה הקורונה, מה שהוביל אותה לסגירתו וגם למעבר אמיץ מאשקלון לתל אביב. בהמשך החלה לכתוב במגזין גו סטייל, תפקיד שבמסגרתו גם למדה לצלם, לערוך ולהפיק; ואז לניהול עמוד אינסטגרם של מעצבת מהצפון – מה שגרם לה להבין שהיא יכולה גם לעשות את זה בעצמה - ולעצמה.
עדן אוחנא הוא מעצב, שבקרוב נוכל לראות את העבודות שלו גם במתחם עיצוב טרי של יריד צבע טרי, שייפתח ב־24.6 במתחם הטכני קרמניצקי בתל אביב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון אבני והתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובמהלך השנים עוסק באופן מקצועי בעיצוב תפאורה כארט דיירקטור של סטים – סרטים, סדרות, פרסומות ועוד. ״כילד רציתי להיות שחקן. הייתי נער פרסומות אבל גם שם התעניינתי בעיקר בארט, בדיזיין. רציתי לעשות אמנות פרקטית אז הלכתי ללמוד עיצוב תעשייתי, ובמקביל ללימודים המשכתי לעבוד בארט. נכנסתי לעולם של לבנות סטים וליצור תפאורות, כשאני תמיד נעזר בכלים שלמדתי בתואר הראשון והשני״. ביריד הקרוב הוא יצי
ירון שין הוא מעצב, אמן, מרצה, לשעבר ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה - היום בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, שם הוא ממשיך ללמד - שחלקכם אולי מכירים כ־jewboy, כינוי שהודבק לו במהלך לימודי התואר השני בהולנד וצועד איתו עד היום. במהלך השנים עסק הרבה בעיצוב לפרינט, ואחד המהלכים שזכורים לו ככזה שסייע לו לפתח את הגישה והשפה שלו היה עיצוב הפוסטרים לפצ׳ה קוצ׳ה, שיצר ברצף במשך שנים רבות. ״ענת ספרן פנתה אליי להשתתף באירוע הראשון של הפצ׳ה קוצ׳ה, וביקשה שגם אעצב פוסטר לאירוע. כל החיים רציתי שדברים שאני מעצב יזוזו – וזו היתה ההזדמנות שלי ליצור פוסטרים שיהיו בתנועה. ״יצרתי תשעה פוסטרים, כולם וריאציה
אדוה קרמר, מנהלת שיתופי פעולה וקשרי הפקה ביריד צבע טרי (שיתקיים בחודש הבא במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב), החלה את דרכה ביריד - כמו רבות וטובות – כאמנית בחממת האמנים העצמאיים בשנת 2018. ״היה לי ברור בסיום הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שאני הולכת לעשות את הצעד הזה ולהיות אמנית; במקביל יש בי לאורך כל השנים קונפליקט פנימי בין האמנית למעצבת״. בצעירותה היתה גם שייטת תחרותית (וסגנית אלופת העולם!) ותמיד היתה לה משיכה לאופנה וטקסטיל. בשנה שעברה השתתפה ברזידנסי בברלין בתמיכת ארטיס, שם התחילה לעבוד על גוף עבודות חדש בשם ״חומר לחתונה״, שממשיך את ״הניסיון שלי להבין דברים מורכבים מחיי היומיום ולתת לה
יניב שפירא הוא אוצר עם קריירה ענפה שבמסגרתה אצר עשרות תערוכות, בין השאר כאוצר הראשי של המשכן לאמנות בעין חרוד, ועוד לפני כן כאוצר של גלריה הקיבוץ. היום הוא פועל כאוצר עצמאי, או להגדרתו ״אוצר חופשי״, וכרגע מוצגים שני פרויקטים גדולים שאצר: הראשון, תערוכה משותפת ליעקב אגם ומנשה קדישמן במוזיאון אגם בראשון לציון; והשני, ״התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית״ במוזיאון רמת גן. אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלו היה התערוכה הראשונה שאצר במשכן לאמנות עין חרוד, שם גדל לצידה של גליה בר אור, תערוכה שהציגה את ״מוזיאון מאיר אגסי״, שהיתה גם פרויקט הגמר שלו בלימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ״מאיר אגסי היה הראש
ערן ניר הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב שגם ישתתף בכנס ״עולם חדש – מופרע״ בסוף החודש הקרוב. אחרי שהיה שכיר בעולמות הפרסום במשך כ־15 שנה, הוא יצא לעצמאות לפני כשנתיים וחצי וייסד את One Man Show. ״כשיצאתי לעצמאות אמרתי שאני יכול לנצח הכל. במקום להיאבק עם האני מאמין שלי בתוך המערכת – רציתי לנצח את השיטה כמו שאני חושב שהיא נכונה. ״התמזל מזלי ומהפכת ה־AI הושקה בערך באותו הזמן. אני מגלומן, אז קשה לי לסמוך גם על גדול המעצבים, ובגילי המתקדם קשה לי ללמוד פלטפורמות חדשות, אבל בזכות ה־AI למדתי לעבוד מהר גם ברמת הביצוע״. בין הקמפיינים האחרונים שהוא גאה בהם במיוחד הוא זה שיצר לחברת appcharge שכולל מגרסות נייר ו
ידידיה ויטל הוא שחקן, כותב ומגיש את אחד הפודקאסטים האהובים עלינו, ״המניפה״, שעוסק במניפה הלהטב״קית על שלל צורותיה ומופעיה. עד לתקופת הקורונה הוא שיחק בעיקר בתיאטרון (ומי ששייך לדור הנכון מכיר אותו ככוכב ״השמינייה״). כשהתחיל להאזין לפודקאסטים וחיפש שיחה קווירית שתעניין אותו בעברית – לא מצא כזאת. זה גם השלב שבו הוא הפך לאבא, מה שסיקרן אותו ״להתחבר ולהבין מהי קהילת הלהטב״ק שאני משוייך אליה מתוקף מי שאני, שבמהלך השנים גם הייתי מסוכסך איתה. ״המניפה היא היומרה ליצור רצף של שיחות מגוונות מאנשים שהם על הקשת הלהטב״קית, שיש להם סיי מעניין״, הוא אומר. ״המכחול שאני מחזיק ביד הוא לבחור אותם אבל אני מביא גם
אילנה זפרן היא מאיירת, קומיקסאית ומלכת החתולים והחתולות. היצירה המשמעותית הראשונה שלה, ״סיפור ורוד״ (2005), עסקה בהיסטוריה של הקהילה הגאה ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא עסקה והתעניינה בנושאים חברתיים. ״זה תמיד היה שם באיזשהו רובד, אבל זה הפך להיות יותר משמעותי כשהתחיל המאבק נגד ההפיכה המשטרית״. במהלך השנים היא מוכרת הרבה הודות לחתולים רפי וספגטי, שמככבים כבר למעלה מעשור במדור השבועי ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הם היו שם מהקומיקסים המוקדמים שלה, דרך הטור ״רישומון״ שיצרה במשך שש שנים בעכבר העיר ועד פינת הליטוף השבועית, שבה הבינה ש״כדאי שהחתולים יקבלו את הבמה״. החיות, שהיא יותר אוהבת וגם יותר קל לה לצי
עדו פדר הוא כוריאוגרף, יזם, מנהל אמנותי ו״כותב תנועה״ - שחשב שיהיה רקדן ניאו־קלאסי, אבל מצא את עצמו יוצר תחת הכותרת של ״לייב ארט״, מעבודות בודדות ועד פסטיבלים, כאלה שמשלבות לא פעם את הבמה, הגוף והאוביקט, ונעות בין עולם המחול, התיאטרון והאמנות הפלסטית. בימים אלה מוצגת העבודה Opening Night שיצר במיוחד למשכן לאמנות בעין חרוד, עבודה של כשעתיים וחצי שמתרחשת ברוב חללי המוזיאון – התערוכות, האוסף, האודיטוריום והחצר. ״הצלחתי לסנטז בה כמה פרקטיקות שאני עובד בהן. היא משלבת גם מחול וגם מחשבה אוצרותית, ובנויה קצת כמו פסטיבל – עוברים בתוכה אירועים ומצבים שונים. היא בנויה על דרמטורגיה של הפתעות״. עבודה טובה
דוד וקסלר הוא מעצב אופנה, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והתואר השני בסיינט מרטינס בלונדון. בשנתיים האחרונות הוא יצר והציג פרויקטים אמנותיים רבים – ביניהם בתערוכת יחיד בגלריה רוזן של שנקר, בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון ועוד. ״לאחרונה תהיתי למה ואיך הגעתי לעשות דווקא את הדברים האלה״, הוא אומר. ״נראה לי שהיה בזה גם משהו מאוד הישרדותי. למכור בגדים היה קשה, וזה היווה גם מקור הכנסה וגם חשיפה ואינטראקציה עם הקהל״. וקסלר זכה לתשומת לב ניכרת הודות לתצוגה שלו בשבוע האופנה 2023, בשיא תקופת ההפיכה המשטרית. ״התצוגה, הפרפורמנס והבימוי עסקו בקרע, במלחמה הפנימית והחיצונית. עבורי זו היתה נקודת מפנה, והי
נעה ורטהיים היא כוריאוגרפית והמנהלת האמנותית ומייסדת שותפה של להקת המחול ורטיגו (יחד עם בן זוגה, עדי שעל) שפועלת כבר 33 שנים. הלהקה החלה את דרכה בירושלים והיום היא פועלת במקביל בעיר ובכפר האקולוגי שהקימו לפני כשני עשורים בקיבוץ נתיב הל״ה. ורטהיים, שגדלה בבית דתי, ״מדברת עם אלוהים מאז שאני ילדה. אחד הנושאים שאני יוצרת בהם לאורך השנים, שמגדירים אותנו כבני אנוש, הוא הבחירה החופשית שלנו. יש לנו בחירה איך ננהל את המרחב הפיזי שלנו, את הקשרים שלנו עם הטבע ועם אנשים״. בתוך אותה הבחירה היא כוללת את העבודה עם תנועה בתוך מגבלות ומאמינה שכולנו מוגבלים – בין השאר על ידי גרביטציה. הבחירה להקים כפר אקולוגי ה
אלה ברק היא צלמת ואמנית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. ״מאז שאני לא סטודנטית, כל הזדמנות שיש לי לדבר על צילום היא דבר בשבילי״, היא אומרת. ״זה מדיום מאוד שונה מהשיח שיש עליו״. ברק עוסקת בצילום מסחרי (צילומי חתונות וסטודיו), בצילום פורטרטים ועיתונות (בעיקר במוסף גלריה של עיתון הארץ) ובצילום אמנותי; ולפני כשנתיים גם הציגה תערוכה מציוריה בגלריה אורית ושדי בתל אביב. ״הרגשתי שהדבר היחיד שאני מרגישה שהוא ודאי הוא הציורים, שאותם אני רוצה להראות. מקסימום יגידו שאני ציירת לא טובה, אבל אם יגידו שאני צלמת לא טובה – מה יהיה?״. לדבריה היא צלמת עוד הרבה לפני שהיא אמנית.
רונן שהרבני הוא אמן שבשנים האחרונות עוסק בעיקר באמנות דיגיטלית. בימים אלה (או, כשייפתחו מחדש המוזיאונים), הוא מציג במוזיאון תל אביב את התערוכה ״קשרים״, במסגרת הסדרה ״מסך כניסה״ שאוצרת טל לניר. התערוכה מורכבת ממסך מרכזי בגודל 7x4 מטרים עם עבודה דיגיטלית אינטראקטיבית, לצד חמש זרועות רובוטיות שמוצבות לצידו ומנהלות יחסים וירטואליים עם המתרחש על המסך. ״העבודה היא תלויית הפלטפורמה שהיא מייצרת״, הוא מסביר, ״יצירה בלייב של קשרים ותקשורות בין אנשים. המרחב שעל המסך לא ברור, חדר עם שולחן ושני כסאות הפוכים שמעידים על נוכחות של בני אנוש בעבר״. אל העולם הדיגיטלי הגיע בין השאר הודות לשנים שבהן עבד בתחום הקול
אנדרס גורביץ׳ הוא אמן רב־תחומי, בוגר המדרשה לאמנות, שפועל בשנים האחרונות בעיקר בציור. הוא מלמד ומרכז מגמה בתיכון מוזות ביפו ומלמד גם באופן פרטי בסטודיו שלו – הסטודיו במאדים. בגיל 12 הוא עלה לארץ עם משפחתו מארגנטינה: ״הסטודיו הראשון שלי היה בבית בארגנטינה. אמא שלי נתנה לי פינה במטבח והגבילה אותי בשטח אבל לא בגובה״. כשהגיע לארץ המשיך ליצור ובתיכון נרשם ללימודים בתלמה ילין, ומאז ועד היום הוא ברצף של יצירה ופיתוח. גוף העבודות הגדול והמשמעותי שיצר עד כה הוא ״רזידנס במאדים״, שכולל למעלה מ־100 עבודות של ציור בטושי דיו סיני, בהשראת צילומים של מאדים ושל צילומים של מכשירי חשמל ביתיים (ועוד). ״הטריפה אות
